שלושה רעיונות אליהם נחשפתי באמצעות הרצאתו של ד"ר הסגל:

• הטכנולוגיות מפרידות אותנו מהטבע. אנחנו לא נמצאים בעולם טבעי אלא בעולם שבנינו לעצמנו, עולם בלי קשר אל הטבע. הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת לצמצם מרחבים כזמן ומרחק, ובכך יוצרת מציאות חדשה הרחוקה מהמציאות הפיזית הטבעית. כאשת חינוך אני רואה יתרונות רבים בטכנולוגיה הדיגיטלית. אפשרויות לימוד כמעט בלתי מוגבלות. 

• המרחב הלא טבעי הופך להיות המרחב הטבעי. תקשור דרך מסכים הפך להיות הטבעי, המציאות האמיתית. הסייבר ספייס הפך למרחב החיים הטבעי שלנו. אנחנו הולכים ומתרחקים ממה שנחשב לתקשורת הטבעית, תקשורת הפנים אל פנים. ילדים יוצרים קבוצות וירטואליות ונמצאים בהן רוב שעות הפנאי שלהם. בעוד שעד לאחרונה התקשורת הבלתי אמצעית שלי עם תלמידי היא זו שאיפשרה את החיבור לתלמידים, הרי שעתה החליפה התקשורת דרך המסכים והרשתות החברתיות את המפגש פנים אל פנים. הנגישות, הזמינות והמיידיות של מפגש דרך מסכים מאד נוחות לשני הצדדים, שלא צריכים להמתין לשעות פנויות במערכת כדי לקיים מפגש. 

• Second Life. לנושא זה התוודעתי לראשונה בהרצאתו של ד"ר הסגל, ואני מתכוונת ללמוד את הנושא יותר לעומק. האפשרות של למידה דרך משחק, באמצעות כניסה לדמות כלשהי נראתה לי על פניו פנטסטית. אבל, כשהסתבר לי מההרצאה שאנשים מדברים בטרמינולוגיה של ה-Second Life, עד כדי זיהוי עצמם עם דמותם הוירטואלית, קצת נרתעתי. נדמה לי שמדובר בצעד גדול מדי בדרך לאיבוד הזהות העצמית וצלילה לתוך עולם וירטואלי עד כדי התנתקות מוחלטת מהמציאות. אנשים יקיימו את כל מערכות היחסים שלהם עם דמויות וירטואליות והקשר לעולם הפיזי יהיה קשר שטחי וזמני.